?!תכשיטים עבודת יד - איך זה התחיל

הכל התחיל מהבנות שלי. הן היו קצת קטנות - בגיל יסודי, כשהאופנה בכיתה הייתה לסרוג. הן נורא רצו ללמוד לסרוג, אז כשסבתא שאלה בפורים איזו מתנה להביא להן - הן ביקשו צמר ומסרגות. וסבתא הביאה. כמובן שאמא (זו אני) הייתה צריכה ללמוד לסרוג את הבסיס כדי ללמד אותן...

תמיד אהבתי ללמוד דברים. אף פעם לא חשבתי שאלמד אי פעם לסרוג. אחותי סרגה כל מיני צעצועים חמודים, זה היה נראה משהו שרק אנשים עם זמן פנוי עושים אותו. אבל לאט לאט למדתי (כדי ללמד את הבנות), אחר כך למדתי כדי שכל הצמר שסבתא קנתה לא ילך לפח, אחר כך עשיתי עם זה דברים שימושיים, כמו צעיף, ועוד צעיף, ועוד אחד, ובסוף זה הפך להיות משהו שקורה בנסיעות הארוכות באוטובוסים לעבודה ובחזרה.

לא יכולתי לסרוג סתם. היה חשוב לי לעשות דברים מסובכים, אז למדתי כל הזמן לסרוג (בשתי מסרגות) סריגות ריקמה וסריגה בצבעים. בלילה הייתי עוצמת את העיניים ורואה דוגמות נפלאות בצמר צבעוני ובסריגת ריקמה.

גיליתי שיש הרבה תוכן ומחשבה בסריגה. זה לא היה סתם תחביב, זה היה משל לחיים. מהסריגה למדתי על הצורך בהתמדה ומסירות נפש עד שמשיגים את המטרה, למדתי שכל טעות קטנה שלא מתקנים אותה כבר בהתחלה הופכת להיות עיוות גדול, למדתי איך לקמוץ שפתיים ולפרק את הטעויות שלי, כדי שיהיה אפשר להמשיך הלאה נכון, וגם לעצום עיניים ולא להיות פרפקציוניסטית - כי ה

צורך בשלמות ללא פשרות לפעמים הרחיק ממני את המטרה...

למדתי שאין סריגה לא נכונה. לכל סוג של סריגה יש את המקום שלה ואת הזמן שבו היא הכי נכונה. למדתי להתאים את מרקם החוט למרקם הריקמה, לחזות את המראה הסופי של המוצר, למדתי כל כך הרבה דברים על החיים מהסריגה, שיקח לי המון זמן להסביר ולכתוב.

יום אחד בעלי, שמאוד רצה לתת לי במתנה משהו מכל הלב, חזר הביתה עם תכשיט צנוע. זו הייתה שרשרת פשוטה מגולדפילד וזוג עגילים תואם. זה עלה לו מאוד יקר (יחסית ליכולות שלנו אז שלא היו בשמיים), וזה היה באמת סט מאוד פשוט.

'את כל כך כישרונית', אמר לי. 'מדוע שלא תנסי לעשות קצת תכשיטים עבודת יד?'

בתחילה היה לי קשה 'לבגוד' בבד, שהיה חומר כנוע, רך ונוח לעבודה. לא רציתי לדמיין את עצמי עם מתכות. אולם יום אחד החלטתי לנסות. זה זמן מה שהייתי עסוקה במנדלות של קרושה, והחלטתי לבדוק את המנדלה על מתכת. רכשתי חוט כזה עם קצת חרוזי סברובסקי וניסיתי. זה היה התכשיט עבודת יד הראשון שלי.

אני מאמינה שיש דבר כזה אנרגיות של עשייה. אני מאמינה שכשמשקיעים במישהו, או במשהו, חשיבה, לימוד, עשייה, הוא מקרין את האנרגיות האלו ומעביר אותן הלאה. אני מאמינה שכמשקיעים בילד אהבה, מסירות נפש והתמדה, הוא יגדל עם האהבה הזו, עם המסירות הזו, עם ההתמדה, ויהיה שונה ממה שהיה לולא גדל כך. וכן החומר.

כשאני יוצרת אני חושבת על הרושם שיוצר התכשיט. כיצד הוא משתלב על בגד, ואפילו הפשוט ביותר, וזה משפיע.

המדהים מכל היה כשנתתי את התכשיט עבודת יד הראשון שלי (תליון) במתנה לכלה צעירה שהתארסה. האימא הייתה חברה שלי לעבודה, והיא כל כך התרגשה שמיד היא הזמינה עגילים עבודת יד סרוגים שתואמים לתכשיט. משם היה עוד מישהו מהעבודה שביקש שאעשה במתנה תליון (אחר לגמרי) למישהי שעזרה לו בתקופות קשות שהוא הספיק לעבור בחיים, למרות שהיה צעיר וכו' וכו'. שם הבנתי כמה אנשים צריכים את היצירות הקטנות האלה, שהן מצד אחד מושקעות, ומצד שני כה פשוטות וכה קל היה לאהוב אותן. אחר כך זה היה בחור צעיר שרצה להודות לאימא מאמצת שגידלה אותו במקום האימא שלו (שלא יכולה הייתה לגדל אותו). הוא קנה לה במתנה תליון עבודת יד. (אחר). ואיש צעיר שרצה לשמח את אשתו הצעירה בזוג עגילים עבודת יד. הם כולם היו אנשים שעבדו אתי וזה עודד אותי להמשיך. הרגשתי שתכשיט עבודת יד הוא לא סתם תכשיט. הוא בעצם דרך נפלאה ומיוחדת להביע הערכה כלפי מישהי שמאוד אוהבים או מעריכים. זו הייתה הדרך שלהם לומר למישהי - את מיוחדת.. וזה קרה דרך התכשיטים שלי.